החלטה בתיק ה"פ 000404/03 - פסקדין

עניינה של החלטה זו בשאלה: כיצד משפיעה העובדה שנמצא שטר ההקדש המקורי (כפי שיובהר להלן) על טענת הראשון לציון והמועצה הדתית (שיכונו להלן, לשם הנוחות: " המשיבים"), שלפיה יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בה"פ 481/99, שהכריז על קיומו של הקדש בשם: " הקדש שערי ציון למלחמה במחלת הסרטן, לזכר יוסף נייגו" מכוח סע' 17(ג) לחוק הנאמנות, התשל"ט - 1979 (להלן:- " חוק הנאמנות"), ומינה את האגודה כנאמנה זמנית להקדש.

1.         הרקע הצריך לעניין

(א)       מר ארבוס ומר שחור (להלן ביחד:- " המבקשים") הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 481/99) (להלן: - " תובענת ירושלים"), ובה עתרו להכריז על קיומו של הקדש מכוח סע' 17(ג) לחוק הנאמנות, ולמינויים כנאמנים זמניים להקדש (נספח "א" לתגובת המדינה לה"פ 404/03).

(ב)       תובענת ירושלים הוגשה נגד הרשם, נגד משרד המשפטים ונגד היועץ המשפטי לממשלה, ונטען בה שבשנת 1895 יצר מר יוסף בן עזרא חיים נייגו (להלן:- " המקדיש") הקדש בקרקע שבבעלותו להקמת בית חולים (להלן:- " ההקדש"). המדובר בקרקע בשטח של 14 דונם, שהייתה ידועה באותה עת כחלקות 4, 5, ו-6 בגוש שומא 7008, ושידועה כיום, לפי הנטען, כחלקות 1-6 בגוש 7003 (להלן:- " המקרקעין"). המבקשים טענו בתובענת ירושלים (סע' 3), ששטר ההקדש המקורי אינו מצוי ברשותם, אך צרפו לתובענה (כנספח "ב") תרגום של השטר, משנת 1903, המופיע בלוח ארץ ישראל של לונץ.

המבקשים טענו בתובענת ירושלים שלאחר שנחתם שטר ההקדש, הוקם על המקרקעין בית החולים "שערי ציון", שפעל עד שנת 1917, נסגר עקב גירוש תושבי יפו, הוקם מחדש בשנת 1920, ונהרס במהלך מלחמת השחרור. המבקשים ציינו שלמיטב לידיעתם מצוי ההקדש בסמוך לשטח הדולפינריום ביפו, ושהם פעלו בתקופה האחרונה לשם החזרת נכסי ההקדש לידיו, או לחילופין, לקבלת פיצוי כספי עקב הפקעות שטחים משטח ההקדש מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן:- " פקודת הרכישה"). עוד ציינו המבקשים, שבידי רשויות המדינה מצוי מידע נוסף על זכויות ההקדש, וכדי שמידע זה ימסר לידיהם - עותרים הם להכרזה על קיום ההקדש, ולמינויים כנאמנים זמניים.

(ג)         ביום 1.3.00 ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת י' הכט) פסק-דין המקבל את התובענה, ובו נקבע:

" עניינם של המבקשים הוא שבית המשפט יכריז על ההקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, ולמנות נאמנים זמניים להקדש לצורך השלמת בדיקה לאיתור נכסי ההקדש ככל שישנם.

מעיון במסמכים שצורפו לבקשה וממסמכים נוספים שצירפו ל"הודעה לבית המשפט" עולה שיש יסוד לקיומו של "הקדש יוסף בן עזרא חיים נייגו" שבו צויינו מטרותיו ופעילותו על לשנת 1920.

בידי המבקשים לא עלה לאתר את שטר ההקדש המקורי . שטר ההקדש המקורי שוחזר בידי המבקשים על פי המקורות שבידיהם. כנאמן ההקדש נרשמה בשטר ההקדש האגודה למלחמה בסרטן בישראל עמותה רשומה שמספרה 580030039 שמענה: רח' רביבים 7, גבעתיים, ת.ד. 437, מיקוד 53105. לכתב ההקדש המוצע הוסיפו המבקשים את התיקונים שנדרשו על ידי רשם ההקדשות.

לאור חומר הראיות אינני רואה מניעה להכריז על קיומו של ההקדש בתנאים דלהלן:

א.     בעמודה "שם ההקדש" יבוא השם: "הקדש שערי ציון למלחמה במחלת הסרטן, לזכר יוסף נייגו".

ב.      אין בהכרזה כדי לפטור את המבקשים מהצורך להוכיח את גבולות הנכס המדוייקים כמקובל." [ההדגשות הוספו - ה' ג']

(להלן:- " פסק הדין")

(ד)       ביום 9.3.03 הגישה האגודה, כנאמנת ההקדש, תובענה לפסק-דין הצהרתי שלפיו היא זכאית לזכויות הבעלות והחזקה במקרקעין, וכי מן הדין להורות על ביטול הפקעות של חלקים מהמקרקעין שהפקיעו המדינה (מכוח פקודת הרכישה), ולאחריה העירייה (מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965) (ה"פ 404/03). עוד עותרת האגודה לסעד הצהרתי שלפיו זכאית היא לתשלום פיצויי הפקעה בגין החלקים שהפקעתם לא תבוטל, ולתשלום דמי שימוש ראויים בגין חלקים שהפקעתם תבוטל. כן עותרת היא לצו המורה למשיבים בתובענה לתת לה פרטים, מסמכים וחשבונות המעידים על הכנסותיהם וטובות הנאה שהפיקו בקשר עם המקרקעין, לרבות באמצעות הקניית זכויות לצדדים שלישיים.

ב"כ האגודה מתארים בתובענה את השתלשלות האירועים עד למתן פסק-הדין בתובענת ירושלים. טענתם, בקליפת אגוז, היא שהמשיבים, או מי מהם, זנחו את המטרה שלשמה הופקעו המקרקעין, ועשו בהם שימושים שונים שאינם לצורכי ציבור, לרבות העברת חזקה בחלקים מהם לצדדים שלישיים לצורכי מסחר. התנהלות זו מקימה, אליבא דאגודה, עילה לביטול ההפקעות ומסירת החזקה במקרקעין לידיה, כנאמנת ההקדש, על סמך הלכת בג"צ 2390/96 יהודית קרסיק נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' , פד"י נה(2) 625.

(ה)       בתגובתה לתובענה טענה המדינה, בקצירת האומר, שבניגוד לאמור בפסק-הדין בתובענת ירושלים, לא הוכיחה האגודה את מיקום נכסי ההקדש, ודי בכך כדי לקבוע שהתובענה מוקדמת. טענה נוספת שנטענה, ושעומדת במוקד החלטה זו, היא, שהמבקשים נמנעו מלהציג לבית המשפט המחוזי העתק משטר ההקדש המקורי (שנכתב בערבית), שמתויק באגף רישום והסדר מקרקעין בירושלים (בתיק מס' 3187/35), ושהעתק הימנו צורף כנספח "י" לתגובת המדינה.

בשטר המקורי נקבע (תרגום נכון של השטר צורף כנספח "יא" לתגובת המדינה), בין היתר, כדלקמן:

" המקדיש הנזכר עשה את הקדשו זה והשאיר לעצמו את הפקוח וההשגחה עליו במשך כל תקופת היותו משמש בתפקיד בבית הספר הנ"ל [בית הספר במקווה ישראל - ה' ג'] , והיה אם יתפטר או ימיתו האל, כי אז לא יעבור התפקיד והפקוח הזה לבנו ולא לניניו אלא יעבור למי שימלא את התפקיד הזה ולכל אחד מהרב הראשי בירושלים עיה"ק להחכם יעקב שאול אלישר ולנשיא הדת הראשון מטעם האשכנזים בירושלים עיה"ק החכם שמואל המכונה סלנט, ולרב הראשי בממלכה הצרפתית הנאורה הנמצא בפריז החכם צדוק הכהן ישמשו כמפקחים וממונים ביחד עם המקדיש הנ"ל במשך כהונתם בתפקיד הזה. והיה אם אחד מהם יתפטר או ימיתו האל כי אז התפקיד הזה לא יעבור לבניהם או לניניהם אלא יעבור התפקיד והפקוח הנ"ל לכל מי שיכהן במשרות הנזכרות מעלה."

(ו)         המדינה הגישה תוספת לתגובתה (להלן:- " התוספת"), ובה צוין שאותר בלשכת רישום המקרקעין תיק נוסף הנוגע להקדש (מס' 328/38), ובו מצוי פסק דין של הרבנות הראשית בתל אביב (כב' הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל) משנת 1935 (להלן:- " פסק הדין הרבני") מכוח סמכותה לפי סע' 3 לפקודת השיפוט של בתי המשפט האזרחיים ודתיים משנת 1924, שהעבירה את כל ענייני הנהלת ההקדשות שנעשו בפני המחכמה שרעיה על-ידי יהודים לרבנות הראשית (נספח "כ" לתוספת). מפסק הדין הרבני עולה, שהרבנים הראשיים לארץ ישראל (שמונו כנאמני ההקדש) הצהירו שאין באפשרותם להתמסר, לנהל ולפקח באופן יעיל על ניהול ההקדש, ושהרב הראשי בצרפת ומנהל בית הספר במקווה ישראל לא טיפלו בכך באותה עת. לבקשת הרבנים, מינתה הרבנות הראשית את מר דניאל סירקיס, יו"ר כנסת ישראל ועד הקהילה העברית של יפו ותל אביב, ואת מר אבנר שלוש, סגן היו"ר, כנאמני ההקדש, לכל זמן שהם משמשים בתפקידיהם הנ"ל, וזאת בנוסף לנאמנים שפורטו בשטר ההקדש. מכאן, שלפני למעלה מ-70 שנה מינה בית הדין המוסמך נאמנים להקדש (מנהלים, כלשון פסק הדין הרבני).